Skip to main content

מיומנה של אמא מאוהבת

השנה הראשונה לחיי התינוק, תקופה כל כך נפלאה, היא תקופה משמעותית שבה ילדך הקט לומד להכיר את העולם!
ללא ספק מדובר כאן בפלא: הקטנצ'יק הזה שעד לא מזמן היה עסוק באימוני נשימה בתוך הרחם, לאט לאט מתחיל למלמל, לטעום טעמים חדשים (ותוך כדי מעוות את פרצופו ויורק את מה שלא טעים לו), לזחול, ללקק את גלגלי העגלה ולגלות את צעדיו הראשונים.
ומה אתך אמו היקרה?
לך יש תפקיד גדול בעסק- כמנכל"ית המשפחה, כל חיוך שלך, כל מבט אוהב וכל פעם שבה תושיטי לו את ידך החמה, יהפכו את התקופה הזאת למשמעותית עבורו והיא שתבנה את הקשר העתידי ביניכם.

לפני שאמשיך הרשי לי להציג את עצמי: שמי מיכל, אמא ל – 4 בונבונים (בן 5 וחצי, בת 4 וקצת ושני תאומים בני שנה וחצי). מעבר לעיסוקי ככתבת בריאות, אני גם מדריכת פילאטיס ומאוד אוהבת את העבודה שלי.

צעד קטן שלהם, צעד גדול לאנושות
אחד הדברים, שגורמים לאושר אמתי עבור כל הורה, הוא לראות את הילד הקטן שלו גדל ומתפתח ולהעלות תמונות שלו לאינסטגרם עם החידוש היומי שלו. בגיל שנה, התאומים שלי הפכו מתינוקות לבני אדם קטנים שמתחילים לגלות את העצמאות שלהם. האושר והגאווה הם פשוט ענקיים.
בשלב הזה הם כבר ישבו על כיסא והצליחו לאכול בעצמם (הרצפה וחיות המחמד שותפות לעתים), הם גם צחקו בקול ועשו כבר את צעדיהם הראשונים. אין ספק שכל התקדמות קטנה כזאת היוותה עבורי מעין "תמורה לאגרה", תחושת ניצחון לאחר כל הקשיים הראשוניים.
כך למעשה, כל הגה שהוציאו מהפה וכל יד שהושיטו היו עוד שלב בסולם היחסים בינינו. לענין היד-
בטח גם את, כמו רוב האמהות, זוכרת שהיית מודאגת שילדך לא יעבור את מבחן ה"איפה אור"? במרכזי טיפת חלב.

התפתחות השפה: את כבר לא היחידה שמדברת
גם אתן מרגישות לעיתים מעט מגוחכות בזמן שאתן משוחחות עם התינוק שלכן? אז יש לי חדשות: אתן לא לבד. אני מודה, שברגעים מסוימים הקשבתי לעצמי בזמן שיחה כזאת וחשבתי בלב: על מי אני עובדת? הרי הם לא מקשיבים לי ולא מבינים אותי. ובכן, הם כן. חד משמעית. טון הדיבור, הקול המוכר והעובדה שזאת למעשה הייתה התקשורת היחידה שלי איתם בשלב המוקדם הזה, גרמו לכל העניין להיות משתלם ומהנה יותר – עבורי וגם עבורם.
ואכן, בגיל שנה, ראיתי כמה האינטואיציה האמהית ניצחה. הקטנים שעד לאותו הרגע הפגינו בעיקר יכולת הקשבה מצוינת, הפכו להיות אנשי שיחה של ממש. פטפוטי תינוקות, צחוק מתגלגל וגם חיקויים היו מנת חלקה של אזני בכל יום. בגיל הזה, גם חשפתי בפניהם את עולם החיות, ושאלות כמו "איך עושה פרה" או "איך עושה כלב" הפכו להיות פופולריות ביותר בקרב הקהל הצעיר, שנהנה להפגין את יכולותיו בכל פעם מחדש.
אין ספק שהתקשורת הייתה מוצלחת יותר מרגע לרגע - צחקנו ביחד, שרנו ביחד (אל תהיו קשות, גם מלמול זה סוג של שיר) והם אפילו הגיבו כשקראתי בשמם. הרגשתי שאני על פסגת העולם, והפעם – ביחד איתם.

אז זהו, הסתיימה לה תקופה, המתוקים הקטנים שלנו כבר לא תינוקות, הם כבר פעוטות קטנים שעוד שנייה יתחילו ללכת, וכבר מצליחים להביע את עצמם ולהסביר מה הם רוצים ומה לא. ואנחנו יכולים לעמוד מהצד ולהתמוגג מאושר.

שלך,
באהבה.

חזור למעלה